רבים, או שמא מעטים אך מובחרים, תוהים מה בעצם אני עושה כל היום, בהתחשב בעובדה שאני תמיד עסוקה, אך רק לעתים רחוקות מאוד מספיקה לעשות משהו. ובכן, התשובה מורכבת מדברים רבים, אך כדי להיות כנה באמת, עלי להודות שהיא מורכבת בעיקר משתי מילים: בוינג בוינג. כבר לפי הצליל ניתן להבין שמדובר בכיף היסטרי, אך אין הגדרה קולעת יותר לבלוג הזה מאשר הגדרתו המקורית: לקסיקון של דברים מופלאים. אם יש משהו שבוינג בוינג לימד אותי בשנים האחרונות, הוא שדברים מופלאים לא חסר בעולם הזה. מה שחסר בו זה זמן להתעסק עם כל הדברים הללו, שכן, לפי נתוני גוגל רידר, בוינג בוינג לבדו מספק לי לפחות דבר אחד מופלא לכל שעה משעות היום. ובכן, לא פלא שאני אדם עסוק שקשה לקבוע איתו פגישות, לתפוש אותו לשיחה ארוכה, או לצפות ממנו לעשות משהו. בשביל זה צריך לחכות שארבעת עורכי הבלוג יצאו לחופשה בו זמנית ופתאומית מבלי להשאיר אף בלוגר אורח. בינתיים זה עוד לא קרה והרי נידונתי ליהנות מדבר מופלא אחר בכל רגע. אבוי.
בכל אופן, מעבר לשעשוע, ישנה סיבה נוספת ורצינית להעלאת הפוסט הזה, והיא שלפני כשבוע וחצי הצטרפה ניו-יורק המהודקת שלי לאותו לקסיקון, ובכך הוכרה סופית כדבר מופלא, וזוהי כבר מחמאה שקשה לעמוד בפניה. קשה לי להאמין שתשמחו כפי ששמחתי אני לראות את המסך הבא, ובכל זאת:
