רבים, או שמא מעטים אך מובחרים, תוהים מה בעצם אני עושה כל היום, בהתחשב בעובדה שאני תמיד עסוקה, אך רק לעתים רחוקות מאוד מספיקה לעשות משהו. ובכן, התשובה מורכבת מדברים רבים, אך כדי להיות כנה באמת, עלי להודות שהיא מורכבת בעיקר משתי מילים: ‏בוינג בוינג. כבר לפי הצליל ניתן להבין שמדובר בכיף היסטרי, אך אין הגדרה קולעת יותר לבלוג הזה מאשר הגדרתו המקורית: לקסיקון של דברים מופלאים. אם יש משהו שבוינג בוינג לימד אותי בשנים האחרונות, הוא שדברים מופלאים לא חסר בעולם הזה. מה שחסר בו זה זמן להתעסק עם כל הדברים הללו, שכן, לפי נתוני גוגל רידר, בוינג בוינג לבדו מספק לי לפחות דבר אחד מופלא לכל שעה משעות היום. ובכן, לא פלא שאני אדם עסוק שקשה לקבוע איתו פגישות, לתפוש אותו לשיחה ארוכה, או לצפות ממנו לעשות משהו. בשביל זה צריך לחכות שארבעת עורכי הבלוג יצאו לחופשה בו זמנית ופתאומית מבלי להשאיר אף בלוגר אורח. בינתיים זה עוד לא קרה והרי נידונתי ליהנות מדבר מופלא אחר בכל רגע. אבוי.

בכל אופן, מעבר לשעשוע, ישנה סיבה נוספת ורצינית להעלאת הפוסט הזה, והיא שלפני כשבוע וחצי הצטרפה ‏ניו-יורק המהודקת שלי לאותו לקסיקון, ובכך הוכרה סופית כדבר מופלא, וזוהי כבר מחמאה שקשה לעמוד בפניה. קשה לי להאמין שתשמחו כפי ששמחתי אני לראות את המסך הבא, ובכל זאת:

לאחרונה, אני לא מאוד מצטיינת בהספק גבוה בתחום הכתיבה, מה שכן, הצלחתי לייצר עיצוב חדש לחולצה עבור אתר threadless.com. עכשיו הוא מחכה כאן לדירוג שלכם ומאוד מקווה שתאהבו אותו. רוצים להוכיח את האהבה שלכם? למה שלא תתחילו בלשתף בזה את threadless בכך שתתנו לו ציון מעולה? יש לכם שבוע שלם לעשות זאת (09-16.03) וזה לוקח רק איזה חמש דקות!

אם הוא דווקא לא מוצא חן בעיניכם, אין כמובן שום צורך לתת לו ציון או לעשות משהו :-)

אתמול יצא לי לקחת חלק פעיל במה שהתחיל כדיון פוליטי עם בחורה ממשפחה טובה, מה שנקרא, והתפתח לוויכוח קולני וסוער שגלש לכיוונים לא לגמרי נעימים. בשלב מסויים, בעקבות פליטת פה שלי, שנבעה בעיקר מעייפות החומר, פצחה אותה עלמה בברכות (למשל, שיופגז ביתי ויחרב עד היסוד), ושלל גידופים שודאי נראו לה חריפים ביותר, וככל שהחריפו בעיניה כן גברה אדישותי כלפיהם. אם כי, יש להודות, לא נותרתי לגמרי אדישה, שכן היה משהו מעט מכמיר לב בבחורה שבניסיון עקר להעליבני שלפה כנגדי את כל הקלפים שבעיני רוחה אמורים היו להשפיל אותי עד עפר ולא הבינה כלל כי קורצנו מחומר אחר, וכי מה שמביש בעיניה לרוב אינו מזיז לי כלל.

כך, למשל, כאשר כנראה נואשה כבר מלזכות לתגובה למונח "משתמטת", פנתה לכינוי "ילדת אשפתות" שכוון כלפי איזור מגורי, שלכל מי שאינו בן הפריפריה נהיר כי הוא מן המשובחים בעיר, וכלפי המעמד הכלכלי שלי ושל משפחתי, שכפי שניתן להבין אינו מן הגבוהים. כאשר תגובתי לאלו, לא השביעה את רצונה, חשה, כנראה שששת אחי ואחיותי הם מקור למבוכה עבורי, וכאשר גם כאן לא פרצתי בדמעות על חטאם הנורא של הוריי שהעזו לבחור, כמשפחה חילונית ולא אמידה, לגדל שבעה ילדים, פנתה אל הקלף שבמוחה הבורגני נראה לה, כנראה, כחזק ביותר: גירושי הוריי. בסופו של עניין נותרה המסכנה רק עם התואר "מכוערת" שאפשר אולי לדון בו, אם כי אינני משוכנעת ברמת הרלוונטיות שלו לוויכוח. כיון שמדובר בבחורה לא טיפשה, לא יכולתי, כאמור, שלא לרחם עליה קצת, ועל כן החלטתי, כשירות הומניטארי, להדריך אותה כיצד ניתן להעליב ולקלל אותי באמת. זה די פשוט, בעצם:

ראשית, אמרי שאתחתן עם גבר מהוגן איתו יהיו לי 2.4 ילדים וכלב. שנגור בבית יפה בפרברים עם גינה וחצר ורהיטים מאיקאה. שאוציא רישיון נהיגה ויהיו לנו שתי מכוניות (אחת קטנה בשבילי ואחת גדולה בשביל הגבר של הבית). שלכל ילד (כן, גם לנקודה ארבע) יהיה חדר משלו, עם טלוויזיה משלו, ומחשב משלו ואופניים משלו ושירותים ומקלחת משלו. שאקנה מוצרים דיאטטיים ואבשל לפי שיטת הנקודות. שאשלח את הילדים לצופים ולחוגים ושתהיה לי עוזרת בית כדי שאוכל למצוא לי תחביבים. בקיצור, קללי אותי בכל מה שאת רוצה בשביל עצמך.

בחודש האחרון עמלתי באופן די אינטנסיבי על עיצוב של חולצה לאתר threadless.com. כעת הוא עומד כאן ומחכה לקולות הגולשים. אם הוא מוצא חן בעיניכם, למה שלא תשתפו בזה גם את threadless בכך שתתנו לו ציון? יש לכם שבוע שלם לעשות זאת (11-18.09) וזה לוקח רק איזה חמש דקות!

אם הוא דווקא לא מוצא חן בעיניכם, אין כמובן שום צורך לתת לו ציון או לעשות משהו :-)

לאמא שלו נח פרפר על היד. הוא אף פעם לא יכול לתפוש אותו אפילו שהוא לא בורח בכלל והוא תמיד נשאר לה על היד. והוא גם לא זז אפילו, תמיד הוא באותו מקום, שמה די קרוב לכתף שלה. אמא שלו אומרת שהיא קיבלה אותו במתנה מאיזה איש. הוא שואל אם זה מאבא והיא אומרת שמה פתאום. הוא ביקש כבר מאה פעם שהיא תקנה לו גם כזה פרפר ליומולדת, שיהיה לו תמיד על המצח, והיא אומרת שאולי כשיהיה בן שמונה עשרה. הוא ביקש גם מאבא שלו, אבל הוא רק אמר לו לא.
     יום אחד הוא סיפר לחבר שלו על הפרפר הזה והחבר אמר שפרפר כזה בטח שווה המון כסף כי בדרך כלל פרפרים בורחים ולא אוהבים להיות על אנשים, אז זה בטח פרפר נדיר שעולה מלאן, והוא יודע כי אבא שלו אוסף פרפרים ומוציא מיליון ת'לפים שקל כדי לקנות כל מיני פרפרים נדירים, ואם הם יצליחו לתפוש אותו וימכרו את זה לאבא שלו, אז הם יוכלו לקנות מסטיקים וטושים ודוקים ומה שהוא ירצה, ויהיו להם את כל הקלפים שבעולם וגם שוקולד וגם סקייטים. וגם גולות.
     הוא התגנב עם החבר שלו לחדר העבודה של האבא שלו והסתכל על כל הפרפרים שהיו תלויים שמה בתוך מסגרות על הקירות. היו שם פרפרים בכל מיני צורות וצבעים שהוא אף פעם לא ראה, וכולם היו מחוברים עם סיכות כאלו ארוכות מאחורי הזכוכית. החבר שלו נתן לו כמה סיכות והסביר לו מה לעשות – לוקחים את הסיכות ובתנועה מהירה תוקעים אחת בכל כנף ועוד אחת בגוף – צריך לעשות את זה חזק כי זה ממש חשוב שהסיכה תעבור מהר ובלי בעיות כי אחרת הכנף של הפרפר תיקרע ואז הוא לא יהיה שווה שום כלום. לפני שהוא הלך החבר שלו הרטיב קצת צמר גפן בנוזל ואמר שזה רעל, ושלפני שהוא תוקע את הסיכות שיקרב את הצמר גפן לראש של הפרפר כדי שהאדים יהרגו אותו, ואז בטוח שהוא לא יזוז גם כשהוא ידקור אותו. הוא נתן לו גם פינצטה ומעטפה קטנה מיוחדת לשים את הפרפר.
     הוא החביא את הסיכות והמעטפה והפינצטה בספר מולדת בעמוד שלושים ושבע בפרק על הנגב, ואת הצמר גפן שם בכיס. למחרת אחרי-צהריים כשאמא שלו נרדמה על הספה הוא התקרב והסתכל על הפרפר שנשאר על היד שלה שהתנדנדה למטה. הוא הסתכל על הצבעים היפים שלו וריחם עליו קצת. הוא חשב גם על אמא שלו שחיה עם הפרפר כל-כך הרבה שנים, עוד מלפני שהוא נולד, וחשב שאולי זה לא בסדר לקחת לה אותו, שאולי היא תהיה עצובה כי היא תתגעגע אליו. עדיין הוא חשב ככה, אבל היד שלו כבר הלכה אל הכיס והוציאה את הצמר גפן עם הרעל וקירבה אותו לראש של הפרפר. אחרי כמה שניות הוא כבר היה בטוח מת והוא הסתכל על הגופה שלו שלא זזה ממש כמו קודם והצטער. באמת שזה היה פרפר נהדר.
     הוא הלך לתיק שלו והוציא את הספר מולדת וסידר את כל הדברים על הרצפה. הוא לקח שתי סיכות ונגע איתן בעדינות בכנפיים. היד של אמא שלו זזה והוא נזכר שצריך לתקוע את הסיכות מהר וחזק. הוא לקח המון תנופה ותקע אותן הכי עמוק שהיה יכול בכנפיים של הפרפר. ואז הדם הפנט אותו והוא כמעט לא שמע את אמא שלו צורחת, רק ראה איך הדם נוזל ונוזל מהכנפיים של הפרפר.

עת בחירות נפלה על ארצנו, וגם על עירנו לא פוסחים שלטי התעמולה של המועמדים השונים. יפים במיוחד, בעיניי, אלו התלויים ליד סמינר הקיבוצים, שם לצד תמונתו הענקית של כל מועמד שוכנת בשלום פרסומת לשופרסל. ומדוע דבר זה נאה בעיניי? כי הסמיכות מייצרת פה שילוב מעניין שניתן להחשיבו כסוג של גילוי נאות, למשל: "ציפי לבני, מנהיגה אחרת. הכסף שלך קונה יותר." או, חביבים לא פחות, "אהוד ברק, מסתכל לאמת בעיניים. הכסף שלך קונה יותר." ו"הליכוד – כי צריך לנהל מדינה. הכסף שלך קונה יותר."

ניתן להמשיך ולהשתעשע עוד ועוד עם העובדה, הלא כל כך משעשעת, שארצנו עומדת בעיצומה של מכירת חיסול, אבל, בעצם, אני לא בטוחה שיש לי חשק לכך כעת, ברעום התותחים.

א. בִּכְלִירֶכֶב מְטֹרָף
לאחרונה שמחתי לגלות, בנוסעי בִּכְלִירֶכֶב מְטֹרָף מספר 25, ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, כי לא סר עדיין חינו של המשורר דויד אבידן. אני עצמי הופתעתי לגלות כי תפוצתו לא פסחה אף על פלגים דתיים, אנטי דמוקרטיים קיצוניים, כי הנה ראיתי שעל אחד הקירות באותו רחוב ראשי מתנוססת כתובת נהדרה על פי מיטב המסורת האבידנית ולשונה כדלקמן: דמוקרטיה = עבודזרה.

ב. סמס* – לא מה שחשבתם
רבים משוחרי העברית יוצאים לאחרונה במתקפה נזעמת על הסמס בטענה שהוא, הוא האחראי להתדרדרות שפתו של הנוער. אני, לעומתם, חשה, שבהוראה נכונה (ואולי מן הראוי אף להקצות לנושא שעה שבועית בתכנית הלימודים כבר מבית הספר העממי), הרי שזהו כלי נהדר לעידוד השימוש בעברית יפה. הצורך בקיצור במדיום המוגבל למאה עשרים תווים (כולל רווחים) מהווה אתגר לשוני חסר תקדים ומעודד עלייה משלבית רצינית בהחלט על מנת לחסוך במקום: חיבור כינויי שייכות, שימוש בצורות ציווי, השמטת כינויי גוף מיותרים ומילת היחס "את" (אם יסלח לי על הבנגוריוניזם הקל), שימוש במילים נרדפות גבוהות במעט במקרה והן קצרות יותר ובשעות הדוחק אף באבידניזם זהיר המראה על התמצאות בשירה העברית וזיקה אליה שאינה פחותה מזו של כל פנאט מזדמן ברחובות תל אביב.
לצורך הדגמה ניקח דוגמא פשוטה לסמס מזן שכיח:

אני לא יכולה להגיע בסוף הערב, שמואל חולה מאוד ואני צריכה להישאר איתו. בבקשה תני לרבקה את המתנה שלי ותמסרי לה המון מזל טוב ונשיקות. :)

הודעה כזו, שאורכה 133 תווים, לא תיכנס לעולם לסמס אחד ולכן נחוצים לנו הכללים שהוזכרו לעיל על מנת להפוך, מה שיכול בקלות להיות שתי הודעות מייגעות שהן בזבוז של כסף וזמן, להודעה אחת, שווה לכל מכשיר, שאורכה לא יעלה, במקרה זה, על 111 תווים:

לא אוכל להגיע בסוף הערב, שמואל חולה מאוד ועלי להישאר איתו. אנא תני לרבקה מתנתי ומסרי לה המון מזלטוב ונשיקות. :)

והנה אנו רואים איך בשל אילוץ טכני פשוט, יצרנו משפטים לתפארת, שכל מילה בהם בסלע והם יפים ונאים פי כמה מהמשפטים המסורבלים שניסחנו בראשונה.

*ידוע גם כ-SMS – שירות מסרונים סלולארי (וכעת גם קווי). מצורות התקשורת המקובלות בישראל.

לפני קרוב לעשרים שנה, כשעולמי הרוחני הורכב מכל מה ששודר בערוץ היחיד, חשבתי ששירים הם כמו השמיים והכוכבים, שהם תמיד היו שם, וכלל לא האמנתי שאפשר ליצור אותם באמת, יש מאין. שירים רבים היו אהובים עלי מאוד, וזכור לי באופן מיוחד שירה הנפלא של נורית הירש, "מקהלה עליזה", שכמו התרחש על ראש הברוש שבחצר ביתי. אך מכל אותם שירים שליוו אותי בשנותיי הראשונות, לעולם לא אשכח איך לפתע יצאו אלי מן הטלוויזיה שלוש מילים וחצי שכבשו את ליבי כבר אז בפשטותן המופלאה וביופיין המרהיב: "סוּם וקסום ובשום ונפלא". כשעמדתי שם, נושאת עיניי ואוזניי הקטנות אל המסך, ידעתי שזה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי ושאולי אף יִקרה. זה היה בעיניי אז, וגם היום, התיאור המושלם ביותר לכל מה שטוב בעולם.

השאלה מי כתב את השיר הזה, שיר הנושא של "רחוב סומסום", לא הטרידה אותי כלל ורק אחרי יותר מעשור גיליתי, כמעט כדרך אגב, שמי שכתב אותו היה כבר אהוב עלי ביותר, בזכות מילים רבות שנוספו מאז בעיתון ובפזמון. השיר, שליוה אותי כל השנים, נוסף אז, רטרואקטיבית מבחינתי, למכלול הכתיבה של עלי מוהר, שהיה ועודנו, הכותב המשמעותי ביותר עבורי. יש משהו בטמפרמנט, או אולי זה עניין של גישה, של השקפת עולם, של עיסוק בקטנות והדיפת ענייני היום לטובת קסמו של היום-יום. טוב היה לחיות בעיר שבה התנהלו חייו של מוהר, שמתוך ההתנהלות הזו גם הוציא את לחמו, כדבריו. טוב היה לקרוא מה נעשה בה בפירוט דקדקני, רגיש ואוהב כל-כך. קשה להתהלך, כעת משהוא איננו, בעיר שאיש אינו מנכיח אותה יותר, בכתיבה ובמאמר, כמקום שלא רק גרים בו, אלא שאפשר ואף חובה ממש לחיות בו.

עלי מוהר חסר לי בכל פעם שאני מתהלכת ברחובות עירי, או מתיישבת בבית קפה או פאב, או רואה עיתון זרוק על המדרכה. הוא חסר לי כששדרן טלוויזיה אומר "שלוש מחבלים" ואני יודעת שאף אחד לא יכתוב על זה ביום שישי. הוא חסר לי כשהסיסים שוב מקדימים. כשהתכלת נהיית עמומה יותר והסתיו מגיע לבקר ליום-יומיים. בקיצור, עלי מוהר חסר לי כל הזמן וכמעט באותה מידה בה הוא מלווה את חיי מאז אותו יום קסום ובשום ונפלא בו נתקלתי לראשונה במילים, שביטאו הכי טוב, את מה שמעולם לא ידעתי שרציתי לומר.

עלי מוהר ברישום שלי