מהנעשה עמנו

לפני קרוב לעשרים שנה, כשעולמי הרוחני הורכב מכל מה ששודר בערוץ היחיד, חשבתי ששירים הם כמו השמיים והכוכבים, שהם תמיד היו שם, וכלל לא האמנתי שאפשר ליצור אותם באמת, יש מאין. שירים רבים היו אהובים עלי מאוד, וזכור לי באופן מיוחד שירה הנפלא של נורית הירש, "מקהלה עליזה", שכמו התרחש על ראש הברוש שבחצר ביתי. אך מכל אותם שירים שליוו אותי בשנותיי הראשונות, לעולם לא אשכח איך לפתע יצאו אלי מן הטלוויזיה שלוש מילים וחצי שכבשו את ליבי כבר אז בפשטותן המופלאה וביופיין המרהיב: "סוּם וקסום ובשום ונפלא". כשעמדתי שם, נושאת עיניי ואוזניי הקטנות אל המסך, ידעתי שזה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי ושאולי אף יִקרה. זה היה בעיניי אז, וגם היום, התיאור המושלם ביותר לכל מה שטוב בעולם.

השאלה מי כתב את השיר הזה, שיר הנושא של "רחוב סומסום", לא הטרידה אותי כלל ורק אחרי יותר מעשור גיליתי, כמעט כדרך אגב, שמי שכתב אותו היה כבר אהוב עלי ביותר, בזכות מילים רבות שנוספו מאז בעיתון ובפזמון. השיר, שליוה אותי כל השנים, נוסף אז, רטרואקטיבית מבחינתי, למכלול הכתיבה של עלי מוהר, שהיה ועודנו, הכותב המשמעותי ביותר עבורי. יש משהו בטמפרמנט, או אולי זה עניין של גישה, של השקפת עולם, של עיסוק בקטנות והדיפת ענייני היום לטובת קסמו של היום-יום. טוב היה לחיות בעיר שבה התנהלו חייו של מוהר, שמתוך ההתנהלות הזו גם הוציא את לחמו, כדבריו. טוב היה לקרוא מה נעשה בה בפירוט דקדקני, רגיש ואוהב כל-כך. קשה להתהלך, כעת משהוא איננו, בעיר שאיש אינו מנכיח אותה יותר, בכתיבה ובמאמר, כמקום שלא רק גרים בו, אלא שאפשר ואף חובה ממש לחיות בו.

עלי מוהר חסר לי בכל פעם שאני מתהלכת ברחובות עירי, או מתיישבת בבית קפה או פאב, או רואה עיתון זרוק על המדרכה. הוא חסר לי כששדרן טלוויזיה אומר "שלוש מחבלים" ואני יודעת שאף אחד לא יכתוב על זה ביום שישי. הוא חסר לי כשהסיסים שוב מקדימים. כשהתכלת נהיית עמומה יותר והסתיו מגיע לבקר ליום-יומיים. בקיצור, עלי מוהר חסר לי כל הזמן וכמעט באותה מידה בה הוא מלווה את חיי מאז אותו יום קסום ובשום ונפלא בו נתקלתי לראשונה במילים, שביטאו הכי טוב, את מה שמעולם לא ידעתי שרציתי לומר.