מהנעשה עמנו

בחושך הבהיר הביט מאיר בתקרה – בעובש העדין שהולך ומצטבר עליה, בסדק הקטן שהולך ונפער בה, בטיח הלבן שהולך ומתפורר ממנה. הביט בתקרה השכורה שלו. אַחַר הפנה מבטו. הביט בקירות שלו, החשופים, המתפוררים אף הם. אַחַר התכרבל מאיר בתוך עצמו והביט בחלל שלצידו. ואז, מריח את אותו חלל, עצם עיניו – מנסה לשחזר בחוש הריח את שקלטו עיניו בִּראיה. שפתיים מלאות, אוזניים בולטות, שיער חום – קצת ארוך, קצת קצר – לא בדיוק יפַה, אבל, בכל זאת, היתה מי שהיתה. ומי שהיתה לא תשוב ולא תהיה פה, ומי שתהיה לא תדמה לה, כי הרי היא היתה ואיננה. הוא אמר שאינו רוצה לראותה, ואולי באמת לא רצה לראותה, אלא שכעת רוצה הוא. נטל מאיר את הטלפון שלו, החל מחפש את המספר ולא זכר את שמה. בא קול מן החוץ והסיט רצונו מן הצלצול. מוטב שכך. אחרי ככלות הכל, מה לו איתה? הלוא בעצמו ביקש שתלך, ואם שגה, מה בכך? הרי גם זאת מותר לו – בכך מותר האדם מן הבהמה, זו לא שוגה אף פעם, שכן אין לה דעת לשגות בה, וזה שוגה בכל עת מן הבוקר עד הערב. וכעת בוקר ועליו לתעות בדרכו לעבודה. או שמא ללימודים.
     הזדקף מאיר במיטתו, אסף שברי יומו ומחשבתו מן הרצפה וניגש מרחק שתי פסיעות אל חדר האמבטיה. "חדר" – לעג לרש – כוך קטן ועלוב שאותו חלל משמש בו שירותים ומקלחת, ושקירות לו אַין, ובמקומם הִתקין בָּעלַבּית מין תריסולים אפורים שאם פותח אותם מאיר, משגיחים השכנים בכל מעשיו שהצנעה יפה להם, ואם מותירם סגורים, הרי הוא נחנק בחום וסירחון ואוויר אין לו.
    ללא ראי סִרק מאיר שערותיו, הארוכות מידי כבר. רוצה היה להסתפר אך מתעצל הוא לגשת. אותה בחורה, מה שמה היה, סבלה גם היא מאותה מצוקה. אלא שעליה היו השערות נאות, ואילו עליו אינן נאות. אך בעצם מה צורך לו להסתפר.
    צלילי סקסופון הוציאו אותו מכליו – כאילו לא די לו בצרותיו שלו וזקוק הוא גם לבְּלוּז של אחרים. מה ראה לו אותו שכן בעל קירות הנייר, לפצוח בחריקת ניגונו השכם כל כך בבוקר? והרי כבר מחצית השנה ויותר שהוא מתאמן על אותו תרגיל ואינו משתפר, כמו רוצה הוא להכעיס את שכניו, ותו לא.
    נזכר מאיר במעשה שהיה בילדותו. בכל עת שהיה מקפץ או צוחק או מדבר, נשמעות היו דפיקות מן הרצפה. שמח מאיר הקטן בליבו ואמר – רצפה זו חיה היא ועונה על דבריי בשפה שאין אני מבין, אלמד שפתה ותהיה היא לי לחברה. החל מאיר קופץ ביתר שאת ומתרגל את שפת קפיצותיו. ענתה לו הרצפה ביתר שאת, ונדמה כי יותר משלמד שפתה, הרי היא למדה שפתו וכעת היתה מדברת אליו, וקולה קול גבר זקן – שקט שיהיה שם! הבין מאיר כי הכאיב לרצפה בקפיצותיו וחדל מהן. נשכב על בטנו והחל מלחש אליה. נכנס אביו ושאל מה זה הוא עושה. סיפר לו מאיר. זעף אביו מאוד והחל צורח שֶיקום. חזרה הרצפה לדפיקותיה הראשוניות, ולא דיברה אליו עוד עברית.
    רצה מאיר להישכב כעת על הרצפה ולתנות לה צרותיו. אך גבוה היה ורצפתו מועטה, ולכן רק לקח את התיק ויצא.